<h1>המאורות — חולין</h1>
<h2>דף טו.</h2>
[חולין פ"ב ע"א] השוחט פרה ושני בניה סופג שמונים. שחט שני בניה ואחר כך שחט אמה סופג ארבעים. שחטה ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים. שחטה ואת בת בתה ואחר כך שחט בתה סופג ארבעים. בנו ואותו מניין, כשהוא אומר תשחטו הרי כאן שנים. הא כיצד, אחד ששחט את הפרה ואחד שחט את אמה ואחד שחט את בתה שנים האחרונים חייבין. תוספתא הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית, שמתחלה לא לקחו אלא על מנת כן. בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט. ואלו הן יום טוב האחרון של חג ויום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ר"ה. אימתי בזמן שאין לה ריוח, אבל יש לה ריוח אין צריך להודיע. וצ"ע מה שכתב בזה ה"ר משה [פי"ב הט"ו].
<h2>דף כא:</h2>
[חולין ק"ט ע"א] דם דגים שכנסו אסור [כריתות כ"א ע"ב]. ואי אית ביה קשקשים מותר לכתחלה ומבלע ליה ואכיל. וכן דם חגבים. אבל דם מהלכי שתים אפילו בלא כנסו אסור, דתניא דם שעל הככר גוררו ואוכלו. פירוש גורר הדם ושדי ליה ואוכל הככר. ושל בין השינים מוצצו ובולעו ואינו חושש. פירוש שהוא מותר מדאורייתא, כדאיתא בכתובות פרק אע"פ [ס' ע"א] דאפילו מצות פרוש אין בו. והני מילי בדלא פריש, אבל פריש אסור מדרבנן, דלא ליתי לאחלופי בדם בהמה וחיה ועוף. אבל בחלב מהלכי שתים, דהיינו חלב אשה, אמרינן איפכא דבפריש שרי לא פריש אסור, דאתי למשרי חלב בהמה טמאה, דמאן דחזי אתי למימר אשה זו אינה בת אכילה כבהמה טמאה, מה זו חלבה מותר אף זו חלבה מותר, כך פירש רש"י. והר"מ כתב גם כן כמו כן בפרק שני בהלכות מאכלות אסורות [ה"ג], שבשר האדם אסור מן התורה באיסור עשה. אך לדעת הראב"ד, לפי מה שכתב בפרק אע"פ נראה שהוא מותר. וראיתו ממאי דגרסינן בספר' [פ' שמיני פ"ד]. וצריך עיון.
<h2>דף כב.</h2>
[חולין ק"ט ע"א] הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו אינו עובר עליו. ובמסכת כריתות [כ"ב ע"א] אמרינן דהני מילי בעוף שאין בו כזית, אבל לב בהמה הואיל ויש בו כזית ענוש כרת אם לא קרעו לאחר בישולו. אבל בשרו אינו נאסר, שהלב חלק הוא ואינו בולע. והכי אמרינן בפרק קמא דפסח שני [פסחים ע"ד ע"א] שאני לב דשיע. עד כאן לשון רש"י. וצריך עיון דבמסכת מנחות פרק הקומץ רבה [מנחות כ"א ע"א] אסקינן דם שבשלו אינו עובר עליו, ומייתינן לה לקמן. לכך נראה לפרש דקודם בישול הוא דעובר עליו, אבל לא לאחר בישול. והני מילי דם דגופיה. אבל אי אתי ליה מעלמא היינו דם איברים ותנן [שם] דם הטחול ודם הלב ודם הכליות דם האיברים הרי זה בלא תעשה. ומעלמא מהיכא אתי לה בשעת יציאת נשמה מצריף.
<h2>דף כה.</h2>
[חולין פ"א ע"ב] לשון הר"מ [פי"ב ה"ג], השוחט ונמצאת טריפה חייב משום אותו ואת בנו. אבל השוחט ונתנבלה בידו והמעקר פטור משום אותו ואת בנו. חרש שוטה וקטן ששחטו בינן לבין עצמן את הראשון, מותר לשחוט שני אחריהן, שאין שחיטתן שחיטה. וכתב הרב בעל העתים, כתבי רבוואתא, אם שחט גוי את האם, מותר לשחוט בנו לאלתר. השוחט את הראשון והרי הוא ספק נבילה, אסור לשחוט את השני. ואם שחט אינו לוקה. שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה. לפיכך הראשון ששחט חולין בעזרה או טריפה או שור הנסקל ועגלה ערופה ופרה אדומה או ששחט לע"ז ובא האחרון ששחט השני, הרי זו לוקה. וכן אם שחט הראשון את האחד, ובא האחרון ושחט את השני והרי [הוא] חולין בעזרה או שור הנסקל ועגלה ערופה ופרה אדומה לוקה. שחטו לע"ז פטור משום אותו ואת בנו שהרי נתחייב בנפשו. ואם התרו בו משום אותו ואת בנו ולא התרו [בו] משום ע"ז לוקה. עד כאן. שנים שלקחו פרה ובנה, זה שלקח ראשון ישחוט ראשון. ואם קדם השני זכה, וזריז ונשכר, זריז דלא עבד איסורא, ונשכר דאכל בשרא.
